המוסד לביטוח לאומי נ' "צור שמיר" חברה לביטוח בע"מ

פסק דין

תמצית ההליך והמחלוקת

1.המשך הדיון בתובענה זו הועבר לפני על פי החלטת כב' סגן הנשיא, השופט מוסק, מיום 16/05/06.

2.עניינה של התביעה הוא שיפוי, שתבע התובע מהנתבעות בגין גמלאות ששילם וישלם למר באבולי משה (להלן – הנפגע), שנפגע בתאונת דרכים שאירעה ביום 07/01/91 כשרכב, שבוטח אצל הנתבעות בביטוח חובה, פגע בו (להלן – תאונת הדרכים). התביעה נסמכת על הסכם בין הצדדים, שהיה בתוקף במועד הרלבנטי ושלפיו התחייבו הנתבעות לשפות את התובע על גמלאות שישלם לנפגע בתאונת דרכים, זאת כאשר הנתבעות אחראיות על פי הוראות הדין, מכוח היותן המבטחות של השימוש ברכב שהיה מעורב בתאונת הדרכים, לפצות את הנפגע על נזקי גוף שנגרמו לו בתאונת הדרכים (להלן – הסכם השיפוי).

3.במקור הסתכמה התביעה בסך 141,426 ₪ קרן, והיא התייחסה לדמי פגיעה ולקצבת נכות בענף נפגעי עבודה ששילם וישלם התובע לנפגע. בהמשך תוקנה התביעה, על פי רשות שניתנה, כדי שתכלול שיפוי בגין קצבה מיוחדת שהתובע שילם וישלם לנפגע וסכום התביעה גדל בסך 228,894 ₪ קרן.

4.הנתבעות התגוננו בטענות של התיישנות ושל העדר קשר סיבתי בין הפגיעות, שזיכו את הנפגע בגמלאות, לתאונת הדרכים. עוד בשלב הרשות להתגונן חזרו בהן הנתבעות מטענת ההתיישנות. לאחר הגשת סיכומי התובע לתביעה גופא חזרו בהן הנתבעות גם מהטענה בדבר העדר קשר סיבתי, ונותרה מחלוקת רק בשאלת הריבית.

5.הנתבעות הגישו סיכומים בסוגיית הריבית בלבד ושילמו לתובע את קרן סכום התביעה (370,320 ₪) ביום 23/12/09. התובע הגיש סיכומי תשובה בסוגיית הריבית והנתבעות הגישו תשובה לסיכומי התשובה של התובע.

6.אם כן, נדרשת הכרעה בסוגיית הריבית בלבד.

הריבית ההסכמית ותכלית הסכם השיפוי

7.תכלית הסכם השיפוי, שכמוהו נחתמו גם בין התובע לבין יתר חברות הביטוח, רובן ככולן, היא מניעת התדיינות בכל מקרה פרטני, כפי שעולה מהמבוא להסכם השיפוי, ובתי המשפט כבר עמדו על כך (ראו למשל: דנ"א 10114/03 המוסד לביטוח לאומי נ' אררט חברה לביטוח בע"מ, פ"ד ס(4) 132). למען תכלית זו, מצד אחד ניתנה לחברות הביטוח הנחה והוסכם על שיעור שיפוי מופחת (55% כשהנפגע היה הנוהג ברכב ו-80% בכל מקרה אחר) לעומת השיפוי הסטטוטורי לפי סעיף 328 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב] התשנ"ה-1995 (להלן – חוק הביטוח הלאומי), ומצד שני הוסכם כי במקרה של אי-תשלום דרישה לשיפוי תוך 45 יום ממועד המצאתה, תשלם חברת הביטוח לתובע ריבית, הגבוהה מהריבית שהיתה חלה לולא הסכם השיפוי (ריבית בשיעור 120% מהריבית המכסימלית לפי חוק פסיקת ריבית והצמדה התשכ"א-1961 - להלן: חוק פסיקת ריבית והצמדה) (סעיף 6 להסכם השיפוי) (להלן – הריבית ההסכמית). נקבע בפסיקה כי מאז שקיימת ריבית פיגורים לפי חוק פסיקת ריבית והצמדה, זוהי הריבית המכסימלית לפי חוק פסיקת ריבית והצמדה, שתשמש בסיס לקביעת הריבית ההסכמית, כך שהריבית ההסכמית תעמוד על 120% מריבית הפיגורים לפי חוק פסיקת ריבית והצמדה, כפי שיעורה מעת לעת (רע"א 8429/06 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' המוסד לביטוח לאומי – לא פורסמה בפ"ד; החלטה מפי כב' השופט רובינשטיין מיום 01/07/07).

הריבית ההסכמית היא בגדר פיצויים מוסכמים לפי סעיף 15 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה) (להלן – חוק החוזים (תרופות)) (רע"א 8429/06 הנ"ל).

תמצית עיקר טענות הצדדים

8.לטענת הנתבעות, נוכח התנהלות התובע במהלך הדיון בתובענה, שלטענתן היתה חסרת תום לב והביאה להשהיית והארכת הדיון בתובענה דנן, אין לפסוק לו ריבית הסכמית כלל, ולחילופין – לא למלוא התקופה שמאז משלוח הדרישה לשיפוי, והן מפנות לסיפא לסעיף 15(א) לחוק החוזים (תרופות), המסמיכה את בית המשפט להפחית את סכום הפיצוי המוסכם "אם מצא שהפיצויים נקבעו ללא כל יחס סביר לנזק שניתן היה לראותו מראש בעת כריתת החוזה כתוצאה מסתברת של ההפרה". הנתבעות מצביעות על העובדה כי התביעה הוגשה ימים ספורים לפני תום תקופת ההתיישנות, על הדחיות שהתובע ביקש בדיונים, על אי-הכללת התביעה בגין הקצבה המיוחדת בתביעה המקורית והבקשה לתיקון כתב התביעה שהוגשה בענין, ועל העובדה כי פעמיים נמחקה התביעה מחוסר מעש (המחיקות בוטלו לאחר מכן על פי בקשת התובע), והן מסתמכות על פסק דין שניתן בת.א. (שלום י-ם) 11481/02 המוסד לביטוח לאומי נ' סהר חברה לביטוח בע"מ (פס"ד מיום 09/09/09 מפי כב' השופט וינוגרד) (להלן – ת.א. 11481/02).

ייאמר כבר, כי לענין הריבית ההסכמית אין נפקא מינה לעובדה שהתביעה הוגשה בסמוך לפני תום תקופת ההתיישנות, שכן בצדק ציין התובע כי הדרישה הראשונה לשיפוי ששלח הוא מיום 01/01/98, חמישה ימים לפני מועד הגשת התביעה, ובגין התקופה עד למועד משלוח הדרישה לא נתבעה ריבית כלשהי (לא הריבית ההסכמית ולא כל ריבית אחרת), אלא הצמדה בלבד.

9.התובע טוען כי הנתבעות הן שהתנהלו בחוסר תום לב בעצם אי-תשלום דרישות התובע ואילוץ התובע להגיש את התביעה דנן, בניגוד לתכלית הסכם השיפוי, אף שלא היתה להן כל טענת הגנה של ממש. לטענתו, עיקר העיכובים שחל בדיון היה בשל משא ומתן שהתנהל בין הצדדים, וקיומו לא הותנה בהפסקת מירוץ הריבית ההסכמית. כן טען כי נסיבות המקרה בת.א. 11481/02 היו שונות וכי אין מקום להפחית את הריבית ההסכמית במקרה דנן.

דיון והכרעה

10.לאחר שנתתי את דעתי לטענות הצדדים ולנסיבות המקרה, אני מוצא כי אין מקום להפחית את ריבית ההסכמית למשך תקופה כלשהי, ובהמשך אבהיר את הטעמים לכך.

11.התנהלות הנתבעות מלמדת כי אכן לא היתה להן כל טענת הגנה של ממש. בסופו של דבר לא התקיים, הלכה למעשה, כל דיון לגופו של ענין, ולאחר הגשת סיכומי התובע, הודיעו הנתבעות כי הן מכירות בקשר הסיבתי וכי הסוגיה היחידה אשר דרושה הכרעה היא סוגיית הריבית. לא חלה כל תפנית בפסיקה, שהיה בה כדי להסביר את השינוי שחל בעמדת הנתבעות לאחר הגשת סיכומי התובע. כבר שנים קיימת פסיקה ענפה הקובעת כי ממצאי וקביעות של רופאים וועדות, הפועלים במסגרת חוק הביטוח הלאומי, הם אשר קובעים לצורך הקשר הסיבתי בתביעות שיפוי על פי הסכם השיפוי. אמנם, כשתביעת השיפוי היא בגין גמלאות בענף נכות כללית, שבו נקבעת הנכות על פי מצבו הרפואי של הנפגע ללא זיקה למקור הנכות, מתעוררות לעיתים קרובות בין התובע לבין חברת הביטוח הנוגעת בדבר מחלוקות בשאלה האם ובאיזו מידה קשורה הנכות הרלבנטית סיבתית לתאונה ובשאלה האם ובאיזו מידה משולמת הגמלה עקב תאונת הדרכים. אולם, במקרה דנן תאונת הדרכים היתה בגדר תאונת עבודה מבחינת הנפגע ועסקינן בענף נכות מעבודה, שבו מצווים הרופאים והועדות הפועלים לפי חוק הביטוח הלאומי להביא בחשבון אך נכות הקשורה לתאונה, באופן שעצם קביעת הנכות מצביעה על קיום קשר סיבתי.

נכון שעיקר הפסיקה בנושא התפתח לאחר הגשת התביעה דנן בשנת 1998, אך כבר נפסק כי אין בעצם העובדה כי קיימת מחלוקת כנה ולגיטימית כדי להביא לאי-פסיקת הריבית ההסכמית (ע"א (מחוזי י-ם) 9105/06 המוסד לביטוח לאומי נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ – לא פורסם בפ"מ; פס"ד מיום 02/07/06), ומעבר לכך, וזה העיקר כאן, הפסיקה האמורה קיימת כבר שנים והנתבעות לא ראו לנכון להודות בקיום הקשר הסיבתי בסמוך לאחר שהשתרשה הפסיקה בנושא, אלא רק שנים לאחר מכן וברגע האחרון, כשהיה עליהן להגיש את סיכומיהן בענין (למעשה לאחר שכבר חלף במספר ימים המועד להגשת סיכומיהן, כולל ארכה שניתנה להן לבקשתן).

12.אי-פסיקת הריבית ההסכמית בנסיבות המקרה דנן תכשיל (שלא לומר – תפיל לקרשים) את התכלית של מניעת התדיינות שבבסיס הסכם השיפוי. אם יהיה מקום לכך בנסיבות מעין אלה המתקיימות כאן, יהיה זה רק אם מתברר כי התובע גרם בכוונה להתמשכות ההליכים במטרה להאריך את התקופה שבגינה תשולם הריבית ההסכמית, ואין זה המצב.